בטכניון כמו בתיכון, היה בו "משהו" מיוחד, עליו יודעים חבריו לספר: "באופיו היה מיוחד ומתבלט. הוא הירבה להעיר הערות, דבר שלפעמים עזר לו ולפעמים הפריע לו. או שהתחבב מאוד על מורים והיה הופך לחברם, או שהיה מסתבך עימם (בעיקר עם אלו שפחדו מהערות)".
אבי: ההערות שהיה משמיע, לא היו הערות אישיות שלו. הן היו של כולם, אך הוא היה היחיד שדיבר. אחרים היו "משתפנים", יהודה היה זה שאומר דברים כדרבנות, בשעת הצורך".
בנצי: " היה ליהודה כטרש למידה והספק בלתי-רגיל".
רבקה אשתו: " לא רק בלימודים".
בשנה ג', יודעים חבריו לספר, עבד, בנוסף ללימודים, כנהג מונית, כמורה, שימש כאסיסטנט בטכניון, והיה בעל "מצוין", כדברי אשתו.
יהודה היה שאפתן בכל תחומי חייו. שאפתנות זו שהחלה בתיכון והתמקדה ברצון ללמוד בטכניון התרחבה, עם נישואיו, לתחומים רבים.
למרות הביטחון העצמי והקשיחות החיצונית, היה הנשק הטוב ביותר כנגדו- הדמעות. למרות הקשיחות "לא התבייש יהודה ללכת ברחוב עם פרחים שהביא לי", אומרת רבקה, "ולמרות שהיה כל כך גברי לא התבייש לשטוף כלים". "כצופים מן הצד ייחסנו לו תכונות של בעל למופת", אומרת אסנת. "הדאגה לאשתו, העזרה להוריה והטיפול בכל ענייני הבית, היו מעל ומעבר למקובל. וכאן התגלה לי לפתע כי מתחת למעטה הקשיחות והגבריות ישנה דמות אחרת לחלוטין, דמות רגשנית ואוהבת".
כזה היה הסיפור של יהודה מונהייט, שבגיל 25, סמוך לתעלת סואץ, נקטע באחת.
"יהודה, האם לא פחדת"? שאלה אמו של יהודה מונהייט בעת שחזר ממלחמת ששת הימים.
"מי שיש לו פחד בליבו", ענה יהודה " מת עשר פעמים ביום. זה שלא מפחד מת פעם אחת!".
יהודה מונהייט מת פעם אחת- ב-17 באוקטובר 1973.
הצורה בה נפל יהודה, כשהוא דוחף אחד מחייליו למחסה, אופיינית לו כל-כך: "על כולם הוא שמר", אומרת אחותו, "חוץ מאשר על עצמו".
"יוני, חברו לאוהל, סיפר לי כי גם באחת ההפגזות כמה ימים לפני שנהרג הוא רץ בחוץ ודחף את החיילים לשוחותיהם".
הדאגה הזו לאחרים איפיינה את יהודה גם מחוץ לצבא. העזרה שהושיט לאחרים, ההתעניינות בהם, העמידו את יהודה במרכזה של חבריה, בטבורה של שכונתו.
כשנהרג, כאבו את נפילתו חברים, שכנים ואפילו ילדים. לכל ילד מילדי השכונה של חיוך. לעיתים שיחק עימם, ושהגיע הביתה היו ראשים קטנים מציצים מהחלונות ומספרים זה לזה:
"יהודה הגיע".
יהודה התחבר בקלות עם אלו שמצאו חן בעיניו. הוא היה חבר נאמן ואפשר היה לסמוך עליו. עם זאת, היה פגיע מאוד, הוא היה נעלב במהירות ממילה שלא במקומה, ולדברי אחד מחבריו " היה צריך לבחור את המילים כדי לדבר איתו".
יהודה מונהייט נשא עיניו ללימודים בטכניון. רצון זה הדריך אותו לביה"ס המקצועי ורצון זה הביאו ללימודים האקסטרנים, כשראה כי לא יוכל להשיג תעודת בגרות במסגרת ביה"ס המקצועי. שאיפתו ללמוד בטכניון נבעה גם מהעובדה שאחיו התאום ששירת במסגרת העתודה האקדמית, למד במוסד זה.