ניר שלי - שבע שנים מאז נפרדנו.
אני מדמיין לי אותך שרוי במחיצתו של סבא משה (הוא עזב אותנו שנתיים אחריך) וגם פוגש לפעמים את סבא ינק.
בשנים הראשונות כעסתי עליך. עכשיו כבר לא. אני רק אוהב ומואד מתגעגע.
בחודש האחרון לפני שהלכת היו בינינו דיבורים על התאבדות.
ניסיתי לחזק בך את המחויבות לחיים ואמרתי לך שאם אתה תתאבד גם אני אעשה זאת. היום אני מבין שבהחלטה לשים קץ לחייך אין שום מקום לאחרים. אתה נמצא עם עצמך בלבד ולא חושב מה זה יגרום לקרובים אליך ביותר. פעמים רבות חשבתי ללכת בעקבותיך ולהצטרף אליך. זה נראה לי דבר פשוט וקל לביצוע. אבל המחשבה על הכאב הנורא שנותר כאן גרמה לי לעצור בעד עצמי.
במשפחה חלו מהפכים גדולים. אתה עזבת, לילך ואורי התחתנו, אני עזבתי את הבית, והתחלתי חיים חדשים.
תמר עובדת ולומדת ומציירת. אני מאוד אוהב את הציורים שלה, היא מאוד מוכשרת.
אתה זוכר את ההפלגה האחרונה שלנו ביחד. זה היה בפסח האחרון שלך. היית בחופשה מבית החולים עצוב ומדוכא להחריד. יצאנו שנינו להפליג במפרץ. היה יום נאה ורוח טובה. כאשר רציתי לחזור לנמל התנגדת ורצית שנפליג רחוק, שנברח מהארץ. רעדת רעד בלתי נשלט מהשפעת התרופות, אני הייתי חסר אונים. זה היה נורא.
במשך אותו קיץ נורא שלאחר מותך ניסיתי למצוא מפלט מה בהפלגות, ובהחזקת הסירה "נורית", אך בחורף שלאחר מכן הספינה נמכרה, ומאז לא הפלגתי עוד.
אחד הזכרונות היותר יפים שיש לי הוא הפלגת יום מהאי תילוס לכוון קוס מול רוח קדמית של שלושים קשר וים גבה גלי. אורי אתה ואני עומדים על הספסל האחורי (זה ששימש gangway). עולם ויורדים כל גל, נרטבים שרים וצועקים, בעוד תמר ואמא מתכנסות להן בביטחה בתוך הספינה. באותו ערב עגנו לנו לבטח במפרץ הדרומי של האי קוס. בעוד אורי נשאר בספינה לקרוא ספר, יצאנו ארבעתנו לשוט על הדינגי לארך החוף. בדרכנו חזרה כבה לפתע המנוע, והרוח החזקה החלה לסחוף אותנו לעבר הים הפתוח. החשכה ירדה, וזה היה די מפחיד. משלא הצלחנו להחזיר את הדינגי לחוף בעזרת המשוטים, קפצנו למים וגררנו אותה לחוף בשחיה - אתה מושך בחבל מלפנים, אמא ואני דוחפים מאחור ותמר שוכבת על קרקעית הסירה, ושומרת על כוחותיה למקרה הצורך.
אני רוצה לספר לך על "סמרטליט". אתה זוכר שלפני הגיוס סדרת וצבעת את הדירה ששימשה אותנו כמשרדנו הראשון ברחוב מרגלית.
השם סמרטלייט טרם ניתן אז. אתה לא הספקת לראות את המוצר הראשון שלנו. פיתחנו טכנולוגיה מדהימה, שעתיד גדול נשקף לה בהקטנת כמות השגיאות שנעשות היום באבחנה רדיולוגית.
הראש שלי מלא זכרונות משותפים. היד רועדת וקשה לי לכתוב, אז אני כותב על הלפטופ שלי עברית באותיות אנגליות. לפטופ זה מחשב נישא שנראה כמו ספר, קל ונייד. זה אחד האביזרים הטכנולוגיים שהתפתחו בשנים האחרונות. כל המחשבים בעולם מחוברים היום באמצעות רשת המאפשרת העברת דואר אלקטרוני, אינפורמציה ובידור לכל מקום במהירות מדהימה ובמחיר מצחיק. אם טכנולוגיה זו תגיע אליכם ביום מן הימים תוכל לשלוח לי e-mail לכתובת: dan ben zeev @smartlight. Com אתה גם יכול להכנס לאתר של סמרטלייט אם זה מעניין אותך. עוד טכנולוגיה מאוד נפוצה זה טלפון סלולרי.
אנשים רבים, וגם חיילים נושאים בכיסם מכשיר טלפון קטן שמאפשר התקשרות כמעט מכל מקום. היה יכול להקל עליך מאוד לו היה נפוץ אז.
לסיום אני רוצה לשתף אותך בהזדהות מאוד חזקה שאני מרגיש איתך בקטע של להרגיש שאתה לא מספיק טוב למרות שאתה עושה ומתאמץ עד גבול יכולתך. הפער הקיצוני ביו איך אתה נראה בעיני עצמך לבין איך אתה נראה בעיני אלו שסובבים אותך הביא אותך אל המשבר הנורא שממנו לא הספקת לצאת. רק בשנים האחרונות, במידה רבה בעקבות הזעזוע שגרמת, למדתי לזהות בעצמי את הפער הקיים לאורך כל שנות חיי, בין התדמית העצמית שלי לבין המציאות.
הנה עוד נושרא לשיחת נפש בינינו לכשנפגש.
אבא
14 לאפריל 2000