16.3.2004 - יום שלישי כ"ג אדר תשס"ד
שיש...
אני קוראת כאן מכתב אחרון אלייך.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, איך להתחיל ומה להגיד,
אבל דבר אחד אני יודעת שאני לא רוצה לסיים את המכתב הזה! - אני לא מוכנה עדיין להיפרד! אף פעם לא דמיינתי סוף שכזה...
במיוחד שעד לפני יומיים דיברנו על העבודה של פפה... והחלטנו שאת תהיי המנהלת ואני המזכירה! נעבוד ביחד ונגור אחת ליד השנייה. את תמיד היית אומרת לי - "אני רוצה שנהיה כמו ממו וטטה אריאל"! הכי קרובות שאפשר. אז למה אני לא מרגישה שאת קרובה?!.. פרשת כנפיים ועפת למקום שחשבת שהוא אולי יותר טוב אבל אני ממשיכה לדמיין את העולם הוורוד שלנו.
דימיינתי לי את הילדים שלנו רצים בגינה והבעלים שלנו יהיו בטח אחים...
והכל יהיה קסום!... ממש כמו שרצינו שתינו!
אבל כנראה שחייתי בעולם של אשליות.
כל הורוד, האופטימיות, השמחה והחיוך שהיו בך הייתה רק תצוגה חיצונית!
אבל כנראה שבאמת כאב לך בפנים... עמוק בפנים.
ואני אומרת לעצמי למה לא הייתי שם? אבל לצערי אני יודעת שזה לא מה שיחזיר אותך. ששום דבר לא יחזיר אותך.
יש הרבה אנשים בבית... וכולם אומרים לי להיות חזקה בשביל אמא ואבא.
אז אני מסתובבת בין כולם, מחבקת, ומחייכת! ממש כמוך... - חיוך מזויף!
בוכה לבד ובורחת לעולם משל עצמי. כדי להיות חזקה בשביל האחרים!
אני כל כך אוהבת אותך ואפילו פעם אחת בחיים שלי לא אמרתי לך את זה!
אני מצטערת... אני מקווה שאת שומעת עכשיו כי אני אוהבת אותך... חבל שזאת ההזדמנות שלי להביע את האהבה שלי אלייך אבל חשוב לי שתדעי שאני כל כך אוהבת אותך ואת תמיד היית ותהיי מודל החיקוי שלי...
יש פזמון בשיר של אביב שאומר ממש מה שאני מרגישה עכשיו:
"מי לקח אותך גבוה מי השאיר אותי לבד, אם הייתי רק בטוח כשאמות אפגוש אותך. ציפורים עפות ברוח להן תמיד יש קן לחזור ואני תמיד אשיר לך הלא שיריי לך קרן אור..."
כן, עכשיו אני מרגישה, ממש ככה. אוהבת, כועסת אבל מבינה... אני יודעת כמה את נבונה.
אוהבת כל כך הרבה ולא רוצה להיפרד!!!
שלך תמיד אוריתי