לבני משפחת כהן היקרים!
המום ומזועזע הנני כותב אליכם מקטמנדו - מיד עם היוודע לי אודות האסון המחריד שקרה אותנו,
ממאן להאמין - ואכן אינני מאמין.
רק אתמול, באקראי, בשל שיחה שהתנהלה כאן בקטמנדו ליד השולחן, נודע לי כי דני איננו איתנו עוד. זמן רב לא פגשתי את דני בארץ - הוא בצפון ואני בדרום. אך לא פעם הגיעו אלי הדים על פעלו הרב בצפון - הייתי גאה לדעת כי אחד משלנו נושא את הדגל בצפון, כפי שאנו עשינו מאז המלחמה בדרום.
עברתי בחודש האחרוןב ארצות בהן אין אפשרות להשיג שמץ ידיעה מהנעשה בארץ - פרס והודו, ויגורתי מפני הפגישה עם נציגים רשמיים של ישראל בנפאל - היו ותיארתי לעצמי כי יוודעו לי דברים איומים. אך שיערתי כי הרעה תגיע עד אלינו ממש, בני מחזור ט' של הפנימיה, מחזור שעד כה ניצל בנס - והנה, אשר יגורתי בא ובצורה האיומה הזאת.
איבדתי כל רצון להמשיך ולהנות מהטיול הזה שכה ציפית וייחלתי לו - קשה להימצא בניכר, כאשר בארץ מתחוללים מאורעות נוגים כל כך, לעמוד מנגד באין יכולת להושיט יד לעזרה - כתף להישען עליה.
דני שימש לי בתקופת הלימוד בפנימיה הצבאית כדוגמה, היה חבר של ממש.
אינני חושב כי רבים הבחורים שהערכתי כל כך, כפי שהערכתי והנני מעריך אותו.
לא נפרדתי מדני לפני צאתי מהארץ, ועתה נוקפני ליבי על כך מאוד.
אין לי מילים להביע ולו במעט מסערת הנפש שאני חש כשאני כותב לכם מכתב זה.
הלוואי ויכולתי לשבת עמכם עתה, ולעזור ולו במעט בתקופה זו, שהיא כל כך קשה לכם, לספר לכם עד כמה הנני מעריך את דני ואת פעלו, ולדלות מנבכי זכרוני, כל אותם רגעים משותפים, כל אותן חוויות משותפות שעברנו יחד - בתקופה בה התחשלנו והפכנו לאנשים.
אני בטוח שרבים הם החברים הבאים בימים אלו לנחם ולספר על דני.
והנה מקומי נפקד ביניהם בשל המרחק הרב מהארץ. אנא ראו אותי בקרבכם - היו חזקים עד כמה שאפשר,
כפי שהיה דני - חזק כל כך - אמיץ כל כך - חבר מסור בחור ללא חת.
שלכם לתמיד
יוסי בן-חנן.