סמ"ר דרור פז ז"ל

אלבום תמונות

לספר על דרור - אי אפשר
מה לספר?

ילד קטן ודקיק.
בחור גבוה, גבוה.
מה לספר?
סוסים שאהב,
כלבים שגידל,
הבקר, העדר במרעה,
הטבע והטיולים הנהדרים.
מה לספר?
הדיבור המאופק,
השתיקות,
הנערות שאהב.
כל מה שהלב אצר פנימה,
כל מה שהחיוך הכבוש גילה.
דמעות שנטפו חרש
והחן השגעוני.
מה לספר?
המכנסים שיש להאריך,
החולצות,
הצבעים שנבחרו בקפידה.
עקשנות?
בעל טעם משלו.
לספר עליו -
מבע עיניו הבהירות
קלסתרו
תוים שנחרתו בלב!

לספר על דרור אי אפשר, אך בעצימת עינים עולה דמותו:
קפיצות קלילות על המדרגות, ג'ינס חדש מקופל, חולצת משבצת חומה מכסה על טריקו לבן, נעלי ספורט, חיוך נחמד וכל הגובה הזה כבר בחדר. השעה חמש אחה"צ. כל מה שלא נעשה עד כה מטופל בידיו האמינות, בתנועות נינוחות - נחתכת הגבינה, נקלה הטוסט. ארוחת השבת הנכספת חוזרת ומתחדשת מדי שבוע. כל אחד במקומו, השיחות והויכוחים והעליזות, האוכל שנאכל, ערמות הסלט, הקערות המתרוקנות.
אפשר בכלל לספר? האם מכחול אמן לנו כדי לשרבט ולתאר את הדקיקויות האלה? הרי לעולם לא נמצה הסיפורים. הזכרונות והגעגועים מהווים שלימות של דמות בתוך המשפחה, מעשים שנעשו לעתים כבהיסח הדעת הפכו בלבנו משא של זכרונות. פינות החדר ומה שמחוצה לו, השדה, היער, המדרכות - בכל טבוע קשר של אלפי נימים אין זולתו, אין דומה לו.
בלבנו רשום כיצד נפתחה הדלת, כיצד נאמר ה"שלום", התנועה הארוכה של סידור הבלורית, אופן הדיבור, הסגנון. הדברים שנאמרו, ההתייחסויות למה למי. מטעמים שאהבב ומה שלבש. כן, ראינו והתגאנו. וכעת - לזכור!
עשרים אביבים - עולם שלם! כל כך מעט כדי לחיות. עולם שנקטע בראשיתו, אבל עולם שלם! עולם שנבנה משעה-שעה, מיום יום שנצטרפו לשנים, לתקופת חיים מיוחדת בה נוצרו קשרים במשפחה, נוצרה מסורת, הווי, ידידות ויחס כבוד איש לרעהו.
עשרים אביבים. היה חבר לנו, מישהו בוגר ומבין.
עוד בהיותו ילד - מבעד שפע הרצונות והאהבות, החששות, הפחדים והעיסוקים השייכים כולם לעולם הילדות - כבר ביצבצה לה אותה בגרות שהלכה וגדלה, בגרות שאולי ניתן לומר עליה שהיא למעלה מגילו ושהיא צומחת בלי לתת אותות וסימנים מיוחדים.
בקבוצת "רעים" היה בין הצעירים, אלה הצעירים שכמעט ונגזר עליהם: "ילדים בני אחת-עשרה וחצי לא יעברו למוסד!" והם עברו. ילדים קטנים ורכים יצאו מהחממה ונכנסו תחת כנפיה הבוטחות של רות. רות הגבוהה הרכינה ראשה להאזין לנפשותיהם ולהבינם, דרור קיבל היתר מיוחד להחזיק את כלבו 'בז' עמו. "בז" - כלב עזוב מצא מקלט בחיקו של דרור ודרור טיפל בו במסירות ובאהבה.
בדרור היה ייחוד. משהו לא מזויף. היה אוריגינל. את ידידיו בחר לפי טעמו. לא נגרר. לא במעשיו ולא במחשבותיו. אפשר לומר עליו שהוא נשא עמו את עצמו לכל מקום שנשאוהו רגליו. ובכל מקום היה מקובל. נדמה לנו שיכול היה להיקלע למקומות משונים ואנשים שונים ולהשאר נאמן לעצמו, בצד חיי חברה למצוא את פינתו הפרטית, את השקט הדרוש לו בחדר, להיות עם עצמו בשעות השלוות, או ברכיבה על סוסו בדרכי ההרים, כפי שכתב: "אני אוהב את הבקתה עם השקט שלה". לא פחד להיות עם עצמו. - להשתרע בכורסא כשהרגלים הארוכות שלוחות קדימה: הקפה, העתון, התקליט והשלווה שבחדר. מספרים החיילים "יכולנו לשבת לשחק קלפים והוא בשלו עם ספר בפינתו." בבית, בחדר, בצבא - היה עם כולם ומתייחד עם עצמו. פורש אל עצמו ואינו פורש מהכלל.
דרור בשבילנו היה משהו שאפשר לסמוך עליו.
מה היה בו? הסדר הטוב? האחריות? מצפון? נאמנות? גם אם תכונות אלה לא הגיעו כדי בשילות די היה בהם להיות בסיס של אימון הדדי רב.
כן, הוא היה ג'ינג'י. עם רצונות מאוד עקביים. איך ידע להיות בשלו עד הסוף ואנחנו בשלנו. לא אחת מצאנו את עצמנו מטיפים וידנו על התחתונה. לפחות, כך אמרנו, לא בדברים הכי חשובים שבעולם.
כן, הוא היה ג'ינג'י שהלביש על עצמו מין כסות קשוחה, אך קשוחה וסגורה למראית עין. בתוכו היה עדין ורגיש. הפריע לנו לפעמים שלא פרצו ממנו שפע הרגשות, אבל הכרנו אותו. בדברים שנראו לו חשובים ידע לשתף אותנו תמיד. מרחוק רחוק כשהגיעו מכתביו ראינו איך מציפים אותו הגעגועים אלינו ולאחיו, לבית לשדות, לסוסים, לבקתה. במילים רגישות התעניין בכולנו. שבוע ימים לא להיות בבית היה בשבילו המון.
מאוד השתנה העולם. אך הדברים שדרור אהב וחי אותם הם אלה שאי אפשר בלעדיהם. הם הפכו להיות חלק מעצמנו, מהמסורת המשפחתית. אנחנו פשוט ממשיכים.
עוברים עלינו ימי חולין וחג - מארג שלם שבתוכו משתבצים ימי ייחוד של כל אחד ואחד, ימי ההולדת.
כמה אהב זאת!
זאת צפיה לקראת..., זה מנין ימים, הפתעות, הכנות, משפחה חוגגת וידו היתה בכל.
החגים, השמחות, ימי ההולדת יבואו עלינו כסדרם ויהיה ביופים משהו שישא את זכרו בלבנו - - -

ההורים