עופר ששון,
קבלתי את עופר אחרי המלחמה כמפקד אחד מטנקי הגישור. הטנקים הענקיים עמדו אז נטושים ו""קרועים"" לאחר שעברו את המלחמה ואת התרגילים שבאו אחריה. לאחר שיחת היכרות חטופה כמעט ולא באנו במגע. הוא -שקט, ביישן במקצת ונחבא. לקח את פרוייקט שיקום הטנקים ולימוד המקצוע - מקצוע ה"טגש" כאתגר והשקיע רבות. את מעשיו עשה בחריצות והשתדל לא להתבלט, אך סחף את חבריו לצוות לעבודה, ללא לאות, על הטנקים. בתוך זמן קצר צבר ניסיון רב ומקצועיותו הוכחה לא פעם. אני הייתי עסוק מאוד באותה תקופה ועומס העבודה לא איפשר לי להתעסק עם בעיות קטנות, אבל זכור לי שלא היתה פעם שביקש לדבר איתי ולא קיבלתי אותו תוך כך שאני מפנה עצמי מכל עיסוק. איני יודע למה, אולי משום שהוא דיבר לענין בקצרה, תוך שהוא מתרכז בעיקר, ואולי בגלל המיוחדות שבו.
רציתי שהוא ילך לקורס קצינים ויחזור לגדוד כמפקד מחלקת הטג"שים, אבל הוא סירב, בעדינות אך ללא פשרות. בעופר היה משהו מיוחד. משהו שקשה להגדירו, כשהסיבה העיקרית היא היותו כ"קרחון" (כך הגדרתי אותו), מעט מאוד גלוי והרבה נסתר. הרבה התרוצצויות, יוזמות שקטות, התנדבויות למשימות לא לו. את רגשותיו ומחשבותיו - דמיונותיו - ביטא בציור. אהב את הטבע, את האדמה, והקדיש לכך חלק ניכר מזמנו החופשי. והנה, לאחר שהכרנו כה מעט, וכמעט לא חשף מעצמו, אני בא להספידו. ואולי מוטב שאצטט לפרידה מספר מילים משל ע' הלל, שיבטאו את הרגשתנו: "הנה שבת אל האדמה הזאת שאהבת פשוט אהבת ואנחנו רעיך עומדים ותוהים הנה הלכת..."