"משפחת ששון, ביושבי לכתוב מילים על עופר, קשה לי לבטא במילים רגשות של לב. עלעלתי בספרי משוררים שאני אוהבת, קיויתי למצוא איזה שיר שיבטא בדיוק את רגשותי, אבל לא מצאתי דבר שיתאים ויתאר את עופר על כל צדדיו. לא מצאתי - אולי מכיוון שהיה כל כך מיוחד, עופר שלכם. לכן כותבת אני לכם ורוצה לספר על העופר שאני הכרתי ומקווה שמילים פשוטות של לב ישכילו לעשות זאת ממשוררים. למעשה לא היטבתי להכיר את עופר. לא מפני שלא רציתי ולא מפני שלא היה זמן, ההיפך הוא הנכון. שרתנו יחד והיו הזדמנויות לשוחח - אם בגדוד ואם בפגישות קצרצרות בימי ראשון בבוקר בטרם העליה ללבנון. אבל עופר העדיף לשמור לעצמו רגשות, מחשבות ושאיפות. ידעתי היטב שעמוק עמוק בתוך העינים הכהות והרציניות חבויה חוכמת חיים, חבויים רגשות. כמה חבל שעופר לא שיתף בהם אחרים. כבדתי והערכתי אותו על כך, קנאתי ביכולת שלו לחיות כל כך בשלווה עם עצמו, לא להטריד אלא לשאול שאלות ולמצוא את התשובה לבד. הערכתי אותו במיוחד נוכח העובדה שיחד עם המופנמות הזו שלו, ידע עופר להתחשב, לתת מעצמו, להושיט יד לחבר. הוא עשה זאת במעשים פשוטים ורגילים ועזר בכל דבר שהצריך עוד יד אדם. בשקט, בלי מילים אך עם כל הלב. בלי מילים אך בציורים. ותמונתו האחרונה חולפת במוחי: עופר יושב במרכזיה שבגדוד, מלקט פיסות נייר ומצייר עליהם. הוא צייר טבע ונוף, בתים וחומות, אנשים רציניים ומחייכים ואפילו דימיוניים ומשעשעים, והראה לי את ציוריו בשקט, בלי מילים, אך עם כל הלב. כזה היה עופר. ועליכם להיות גאים על שהיה לכם בן כזה. אתכם,
מיכל - חברתו ליחידה",