קורות חיים
בנם הבכור של רוני וגיל. נולד ביום 7.9.2003 בתל אביב. אח לטל.
כשאור נולד הוא לא נשם. תוך שניות האחיות הצילו אותו. עוד כשהיה תינוק היה שובה לב, ובכל מקום אליו הגיע התפעלו לראות את הפלא הזה. חמוד, שקט, חייכן.
כשהיה קטן לא הסתדר לו לקפוץ עם שתי רגליים, וכשרץ - הרבה פעמים נפל. אבל אור תמיד נלחם כדי להשיג את מה שהוא רוצה, בדרך שלו, בשקט. אימץ ואימן את עצמו עד שהצליח. עד שנהיה טוב בזה. אחד הדברים שהכי אפיינו את אור הוא הנחישות. התמדה בכל מה שרצה לעשות, גם אם זה לא בא לו בקלות.
אבל יש דברים שבאו לו בקלות. קריאה למשל. כמה ימים אחרי תחילת כיתה א׳, התחיל לקרוא ספרים לבד, קרא מהר מאוד וזכר את הכל. בכתה ה׳ התעצבן שבמערכת החינוך מלמדים רק על השואה וכמה יהודים נרצחו בה, ולא על מלחמת העולם השנייה ועל עשרות המיליונים שנהרגו במהלכה. אז הוא החליט ללמוד על זה לבד. קרא המון ספרים, ראה סרטים דוקומנטריים, ולא סתם זכר את הפרטים אלא ידע לנתח מהלכים צבאיים ומדיניים במלחמה. אור הכיר גם את מלחמות ישראל מספרים רבים שקרא, מסרטים ומדברים ששמע מהסבים שלו שנלחמו במלחמות ישראל.
כאילו נמשך למלחמות. אבל זה היה רק תחום עניין אחד שלו. אור קרא, חקר ובדק כל נושא בו התעניין. היסטוריה כללית ושל מדינת ישראל, גאופוליטיקה, טנקים, וספורט. המון ספורט. וגם אהבה גדולה למוזיקה מאוד מגוונת, כמו תחומי העניין שלו. הידע שצבר בכמעט עשרים ואחת שנותיו היה עצום.
כשהיה בן שלוש ביקש מתנה לבר המצווה, לעשות קורס צלילה. בגיל שתים-עשרה עשה את הקורס ועל פי המדריך שלו היה הטוב ביותר בקורס של חבר׳ה בני עשרים בערך. תמיד היה טוב במים, אבל מהצלילה הראשונה שלו היה ברור שאין מה לדאוג לו, שהוא צולל מצוין, רגוע ובטוח. אור מאוד אהב את הצלילה וכל חודשיים שלושה - נסע לאילת לצלול. עשרות גיחות של חד יומי באילת הראו איך הצוללן המושלם והקטן הזה - גדל, מתחזק ומשתפר.
אור טייל המון מגיל חודשים בודדים, עוד לפני שהתחיל ללכת, ומאוד אהב את זה. וכמו בכל מה שאהב לעשות - היה ממש טוב בזה. הצטרף לחוגי סיור בגיל צעיר, ונשאר עד י״א. כל כך נהנה להכין לעצמו שוחות, להתכסות ביריעת ניילון ולישון בשטח בלילה, ללא אוהל, בגשם. היה חוזר מאושר מטיולים כאלה. כמו בהרבה מקומות, גם בחוגי סיירות היה מגנט של ילדים בהיותו עוזר מדריך.
אור נלחם כדי להיות לוחם. קיבל 97 למרות פלטינה של 20 ס״מ ביד. ההכשרה בהנדסה קרבית לא הייתה לו קלה, והוא חווה גם כישלונות, אבל נשך שפתיים והמשיך. המשיך והצליח. באחד האימונים בהכשרה, הפילו את כל המחלקה כפצועים, למעט את אור, שנדרש לסחוב את החיילים הפצועים- בכאילו - כל אחד בערך 90-100 קילו כולל ציוד - לנקודה מסוימת. אור העביר את הראשון, את השני, השלישי והרביעי. את החמישי סחב ואז נפל. אחרי שנפל המשיך לסחוב את הפצוע המדומה בזחילה. בתום ההכשרה - קיבל אות הצטיינות של חייל למופת.
על הצבא - לא סיפר. הוא לא אמר, למשל, שקיבל הצטיינות באימון חורף בגדוד. אימון שהגדירו המפקדים באותו זמן כקשה מאוד. הצטיין והצטנע. שם את תעודת ההצטיינות בארון מאחורי ערמה של מגבות, ורק כשהוצאנו מגבת משם - גילינו את התעודה. כששאלנו אותו לפשר הדבר אמר ״אה, סתם אימון. לא משהו רציני״. אחר כך הפך את התעודה בתוך הארון כדי שמי שיוציא עוד מגבות - לא יראה.
מעולם לא אמר לא למשימה או תפקיד שהתבקש למלא. גם בגדוד, גם בקו, וגם במלחמה. וכל משימה - כך אמרו לנו החיילים והמפקדים - ביצע באופן מושלם, והגדיל לעשות ולבצע גם משימות המשך, אפילו בלי שנתבקש. על פי המפקדים שלו, הוא היה החייל הטוב ביותר בפלוגה. קיבל עליו עוד ועוד תחומי אחריות ומפקד הפלוגה הגדיר אותו כ״קמב״ץ של הפלוגה״ - תפקיד שלא קיים.
מפקד הפלוגה כתב עליו: ״בלומו היה קצין המבצעים של הפלוגה, הקמב״ץ. אין תפקיד כזה באמת, הוא פשוט יצר אותו. הוא חי אותו בכל רמ״ח איבריו. היה קצין לכל דבר ועניין. מחונן, מחושב, מתכנן קדימה, תמיד יודע מה קורה, איפה כל אחד נמצא, מה צריך לעשות…ולמול הגאונות ותדמית הילד הטוב, כמה לוחם אמיץ ומעז היית מהקרב הראשון. כל קרב בו היינו, היית יוצא לתפעל את הקטלנית בקור רוח בלי שום פחד. אני לא אשכח בחיים את הקרב בדרג׳ תופח בו יצאנו להתקפה, ויצאת לתפעל מעצור. פתאום שני פיצוצים ענקיים, ואני בטוח שקרה לך משהו. ואתה יורד למטה, די רגוע, באופן לא מותאם לסיטואציה, ושואל: ״תגידו גם אתם שמעתם את הפיצוץ?״ אחרי כמה שעות הבנו שקיבלנו מטען לכלי ובנס לא קרה כלום. ואתה המשכת כרגיל, תחת אש, יוצא, יורה וחוזר. כמה אומץ. היית מאזן אותי, בלומו. היה בך רוגע וחכמה ממנה למדתי כל פעם מחדש. דוגמא אישית למוסר עבודה מהטובות שפגשתי.״
מעבר לתפקיד הלוחם שלו כמפעיל מקלע כבד, הוא גם היה חבר במפל״ג, הפעיל רחפנים מבצעיים במהלך המלחמה, ושימש גם כחובש פלוגתי, למרות שלא הייתה לו הכשרה כחובש. הוא קרא על כל נושא אליו נדרש, למד אותו, והצטיין בו עד כדי כך, שסיפרו עליו שמעולם לא היה מי שתפקד טוב יותר, בכל תפקיד בנפרד. ואף אחד לא עשה את כל התפקידים ביחד.
במלחמה תפקד באומץ, קור רוח וברגיעה, גם תחת אש. ביצע תפקידים תוך שליחות, אחריות, ואכפתיות לחבריו לפלוגה. אבל הוא לא סיפר כלום בבית, לחברים, אפילו לא הזכיר. ״איך היה?״ ״בסדר״ ״היה קשה?״ ״לא ממש״.
השם אור ניתן לו על שם הדמות ׳אור׳ ממלכוד 22 של ג׳וזף הלר. אור של מלכוד 22 היה טיס קרב במלחמה שבכל גיחה שלו התרסק. התרסק וחזר. וכולם חשבו שהוא משוגע לחזור ולטוס כל פעם. בהתרסקות האחרונה של אור הספרותי - הוא לא חזר. אבל הדמות הראשית בספר – יוסריאן, גילה שאור הגיע בחיים לשוודיה. יוסריאן הבין שכל ההתרסקויות של אור היו אימונים בהישרדות פיסית ומנטלית ולקראת בריחה מהמלחמה. אור שבספר הבין שזו הדרך היחידה שלו לצאת מהמלחמה.
אור שלנו התאמן שנים - פיזית ומנטלית, לקראת המלחמה, ונלחם בידיעה מוחלטת שהוא עושה את הדבר הנכון, ושיחד עם כל חברי הפלוגה האמיצה והמצוינת שלו - הם מנצחים בכל מקום אליו הם מגיעים. אור לא רצה במלחמה, וכעס על מה שהוביל אליה, אבל היה גאה להילחם כדי להגן על התושבים במדינת ישראל. שמונה חודשים נלחם. וכמו תמיד - אף פעם לא התלונן. אוכלים טונה ותירס כל יום במשך חודשים - הכל בסדר. אין תחתונים להחלפה - לא נורא. מלחמה. הגיע הביתה אחרי 66 יום במלחמה - מכין לעצמו חביתה וטוסט בבוקר, וכנפיים וצ׳יפס בתנור בצהרים. בערב עשה כביסה לעצמו. ״אני בסדר, לא צריך כלום״. כששאלנו אותו איך זה להתמודד עם הדיסוננס של המלחמה האינטנסיבית והשקט בחדר עם סרט בטלוויזיה - ״מתרגלים״.
בכל פעם שהגיע הביתה במהלך המלחמה, ולא היו יותר מדי פעמים - היה עייף. לפעמים קצת שפוף. אבל הכי שמח היה, כשחזר בבוקר לקראת הנסיעה להיפגש עם החברים שלו לפלוגה ולצאת למלחמה. אור היווה דוגמא לחיילים בפלוגה איך עובדים קשה בלי להתלונן, איך דבקים במשימה ומשלימים אותה גם בעייפות קיצונית, וגם איך ישנים בכל מצב, אם אפשר.
אחרי מותו, יצרו אתנו קשר חברים בקבוצות אונליין בהן אור היה חבר. ידענו שהוא מדבר לפעמים באנגלית או עברית דרך האינטרנט, אבל לא ידענו מה. הוא לא סיפר ולא באמת ענה לשאלות. אפילו לא לחברים הקרובים. אותם נציגים שהגיעו אלינו סיפרו שהיה חבר בכמה קבוצות, שם מדברים אנשים מכל העולם על נושאים שונים. באחת הקבוצות חברים מעל ל-36 אלף איש. אור היה בין ה-30 המובילים, אחד המנהלים וחבר מוערך מאוד על ידי כולם. בצ׳אט ההספד על אור שפתחו בקבוצות הללו היו מי שכתבו שיש כאלה שבוכים על מותו של אור גם במטרו בפאריז.
עם האנגלית המצוינת שלו ובעזרת נימוקים מובנים ומשולבים עובדות וניתוחים היסטוריים, ובהתבסס על ההיכרות העמוקה שלו עם מלחמות בעולם - בנה נימוקים המסבירים את העמדה של ישראל אל מול האינטרסים של האויב וגרורותיו, ותפקד שם כנציג ההסברה של ישראל.
גם אחרי תחילת המלחמה, בכל פעם שקיבל לידיו את הטלפון - חזר לקבוצות אלו כדי להגיב, להאיר את הדברים באור שלו.
ציטוט מפי חבר לקבוצות האונליין: ״תמיד הרגשתי שאור בן פי שלושה מגילו האמיתי. כה חד, מבריק, בוגר, מלא חמלה וראיה חודרת מציאות. בגיל כה צעיר הוא הצליח להכיל, להבין ולהתמצא בכל כך הרבה מהמורכבויות של העולם, ולגעת בהרבה אנשים. כל מי שהכיר אותו אפילו לרגע, אומר שאור היה אחד האנשים ה-כ-י מצחיקים ונעימים שהכיר.״
חבר אחר באותן קבוצות אמר שאור ״לא לימד אותי רק על מלחמות, טנקים, ספורט, או ישראל - אלא לימד אותי גם על החיים״. אותו חבר, קצין בצבא ארה״ב, היה כפול מגילו של אור באותן שנים. אבל אור לא סיפר כלום. לא למשפחה, לא לחברי הילדות, לא לחבריו לפלוגה.
אור התאפיין בהסתפקות במועט ובצניעות קיצונית, אבל היה בזה משהו מעבר לזה. היה בו איזשהו טוהר אמיתי. כאילו אמר - לא אכפת לי מה אומרים עלי - אני עושה את הדברים בשביל התוצאה. לא באמת מעניין אותי אם ידעו עלי חברים או משפחה כמה אני מצליח בצבא, בצלילה, בטיולים, בקבוצות האונליין. לא רוצה כיבודים, לא רוצה להתהדר בכלום — רוצה רק להשיג תוצאות. והוא השיג.
אור תמיד הקיף עצמו בחברים. גם בתור ילד קטן במעוז אביב, גם במודיעין שם למד בבית ספר יסודי. מאז שהגיע לפרדס חנה, הייתה לו קבוצה מובחרת של חברים שבכל הזדמנות שיכל - הלך להיות איתם. לשחק כדורגל, לשתות בפאב, לאכול המבורגר, סמבוסק, או סתם לדבר ולהשתטות. חבריו כתבו עליו: ״בן אדם הכי צנוע שיש, חכם בצורה יוצאת דופן, ילד ערכי, הכי חברי שיש, הכי אכפתי, ושאפתן בצורה לא רגילה. הגעת אלינו ממודיעין בכיתה ז׳ וישר הקפת את עצמך בנו, ראית בנו משהו ואנחנו ראינו בך. לאורך השנים, מילדים קטנים - התבגרנו לאט לאט. אצלך זה הופיע בצבא. פתאום נהפכת לגבר-גבר. גידלת זקן שכולם אמרו שיפה לך, ומשהו בפנים טיפה השתנה. במהלך המלחמה, בכל פעם ששאלנו - שיתפת ואמרת שהכל בסדר ותחת שליטה. אני ברגוע. לא עובדים יותר מדי. אתה פשוט סמל הצניעות והעוז.״
בנובמבר נהרג בקרב חברו הטוב ינון תמיר. אור שמע על כך מטרנזיסטור ששימש אותם במהלך המלחמה בעזה. אחרי שחזר הביתה בפעם הראשונה מהמלחמה וביקר בקבר של ינון, כתב בפנקס שליווה אותו במהלך המלחמה תחת הכותרת ״להתמודד״: ״היה טוב בבית, אבל קשה. לראות את הקבר, להתפרק שם באמת בפּעם הראשונה מאז. קשה רצח. לא יודע איך חיים עם זה בשגרה, אני בקושי מצליח לחיות עם זה במלחמה עם התירוץ הנכון, כנראה, ש״הוא לא היה רוצה את זה״ …לפחות הוא לא סבל. פשוט נכבה האור… שורה של קברים של שכבת הגיל שלי, את כולם אני מכיר פחות או יותר טוב, או הכי טוב."
עכשיו, שני החברים הטובים האלה קבורים אחד ליד השני.
מילד קטן ועדין, סקרן, למדן, מצחיק ושנון; שעושה רק את מה שמעניין אותו, אבל עושה את זה הכי טוב, והרבה דברים עניינו אותו, התפתח גבר סקרן, למדן, מצחיק ושנון, וידען, דעתן, וחרוץ, וללא פחד. חזק — ועדין; קשוח — ורגיש; אדיש — ואכפתי; שמסור למשפחה, לחברים, לצבא, ולקבוצות האונליין שלו, שתמיד נלחם כדי להשיג מה שהוא רוצה, בדרך שלו, בשקט.
באחת הפעמים שהגיע לתחנת הרכבת אחרי חופשה קצרה מהמלחמה, היה דוכן של ׳עזר מציון׳, ואור עצר שם לשמוע מהם מה הם עושים. בחפצים של אור שהגיעו אלינו מצאנו טופס בו חתם על תרומה חודשית ל"עזר מציון". זה מה שיש לחייל במלחמה לעשות בדרך לעזה. למלא טופס תרומה חודשית לארגון עזרה לחולים ולאחרים.
אור היה ילד, חייל, וגבר לתפארת. איש של ניגודים. ידען גדול בהיסטוריה, וידע מפליג בכדורגל לדורותיו. אוהד מושבע של ברצלונה והפועל בכדורגל, ומומחה על ב-NBA. ילד שיודע להתבודד, אבל חברותי וחברתי. איש רציני, אבל האדם הכי מצחיק שכל סובביו פגשו. ילד עדין ואדמוני שנראה תמים, וגבר חזק וקשוח שמתמודד עם קשיים כשהוא נושך שפתיים וממשיך. איש של שלום ופיוס, שהלך מתוך שליחות למלחמה שהאמין בצדקתה, וממנה לא שב.
תחת הכותרת ״אחרי המלחמה״ כתב בפנקס:
״תמיד מדברים, צוחקים, מה נעשה אחרי המלחמה, לדפוק את הראש…ים, מסיבה, אילת, סיני ותאילנד. כמו תכניות לרגילה או חופשת שחרור. אז יש תכניות. זה כמו הרגע הזה שאתה מתכנן להתאפס, לאכול בריא, להיכנס לכושר וכו׳. בתכל׳ס, אפשר להגיד הכל. מה מבטיח לך שתחזור לעשות את זה". והוא לא חזר.
כשאור נולד - הוא לא נשם. כשאור הפסיק לנשום - אנחנו נותרנו בלי אוויר.
סמל ראשון אור בלומוביץ נפל בקרב בשכונת תל סולטן בעזה ביום 15.6.2024. יחד עם עוד שבעה מחבריו לפלוגה באסון הנמר"ה. בן עשרים וחצי בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפרדס חנה. הותיר אחריו הורים ואח.