קורות חיים
בן אנה ויורי. נולד ביום י"ח באלול תשל"ו (13.9.1976) בלנינגרד, בריה"מ. בילדותו העניקה לו אמו את כינוי החיבה 'אליושה'. כאשר היה כבן שש, גילה לפתע שחוץ מאמא יש לו גם אחות, אחים ואחיינים. הוא החל חוקר ובודק: "מי אני? בן? אח? דוד?". הוא היה כרוך אחר אמו ונעלב כשאחיו קראו לה 'אמא'; "לא", התעקש לומר, "אמא - היא רק שלי...".
כילד, הרבה אלי לבחון את גבולות יכולתו. כך, כאשר קבל נעלי ספורט חדשות, סירב לעלות לאוטובוס ורץ לידו כדי לבדוק מי מהיר וזריז יותר - האוטובוס - או הוא, בנעליו חדשות...
אלי בגר והיה לעלם תמיר ויפה תואר. הוא היה אדם חברותי ופתוח, מקרין חיוניות ושמחת חיים. הוא הרבה לעסוק בספורט והיה גאה בכושרו וחוסנו הגופני. היו לאלי ידיים גדולות ויפות, תמיד חמות ורגישות: נדמה היה שהידיים מעבירות את החום שבנפשו פנימה. למרות שהיה הצעיר במשפחה, גלה דאגה ואחריות לאמו ואחיו כבוגר. נדיבותו, אהבת הזולת ונכונותו לסייע לאחר בכל עת ובכל נסיבות היו מתכונותיו הבולטות.
תמיד היה מוקף בחברים. "אנחנו לא יכולים בלעדייך"... היו חבריו אומרים לו, ואלי היה שמח וגאה על כך. במידה וחבר היה פונה אליו בבקשת עזרה, גם לאחר יום עבודה מפרך לא היה דוחה אותו מעליו - מיד היה קם על רגליו וממהר להיענות לבקשתו.
אלי אהב לארח והעתיר על אורחיו מכל טוב. הוא נודע כבשלן מעולה שהוציא תחת ידו מאכלים משובחים. מאכלים מסוימים, דוגמת הבלינצ'ס, הכין כטבח מוסמך.
בעידודו של אלי עלתה משפחתו ארצה בחורף 1994. בתחילה התגוררו בתל-אביב ובהמשך קבעו את משכנם בירושלים. זמן קצר לאחר קליטתם בארץ החל אלי עובד, מסייע בפרנסת המשפחה. בין השאר עבד בספינה ועד מהרה רכש את מיומנות השיוט. הוא נהג לשייט מהמעגן ביפו לחיפה ונהנה מכל רגע. גם בארץ יצר בקלות קשרים חברתיים ורכש לעצמו חברים וחברות רבים.
ידי הזהב של אלי היו לשם דבר. בילדותו לא הסס לומר: "תסתכלו איך צריך לעשות את זה...". גם בבגרותו, כאשר רכש ידע או מיומנות חדשה חלק בה עם אחרים, מלמד אותם את כל אשר יודע. הוא ניחן בחוש טכני מפותח וידע לתקן הכול: מכונית, אופנוע, סירה. כאשר למד נהיגה הודה בפניו המורה: "אני לא צריך ללמד אותך, אתה כאילו חלק מהאוטו...". פעם, בקש להוכיח שיכול לעלות לירושלים מתל-אביב ברכיבה על אופנוע - ועשה זאת, למרות שאיש לא האמין שהדבר אפשרי.
בשלהי חודש דצמבר 1996 גויס אלי לשירות החובה. בתחילה הוצב בבית-הספר הצבאי לעברית בעכו. משסיים את הקורס הביע את רצונו לשרת כלוחם. חלומו היה להתנדב לצנחנים אך במהלך הגיבוש נפסלה מועמדותו מסיבות רפואיות. בסיום הטירונות נשלח לקורס מפעילי ציוד מכני הנדסי בבית-הספר להנדסה צבאית. אלי היה שבע רצון מתפקידו. הוא קיווה, כי יוכל להמשיך ולעסוק בתחום זה גם לאחר השחרור ורקם תכניות רבות לעתיד.
ביום כ"ח בניסן תשנ"ח (24.4.1998) נפל אלי בעת שירותו והוא בן עשרים ושתיים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי 'הר הרצל' בירושלים. על קברו נחקקו המילים: "החיוך שלך לא ימוש מלבנו לעד, נישא תפילה." הותיר אחריו אם, אחות - ילנה ושני אחים - ניקולאי ויעקב.
במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק:
"אלי תואר על ידי מפקדיו כחייל רציני ובעל רמה אישית גבוהה, שהפגין מוטיבציה רבה. בלט במרצו ובשמחת החיים שלו והיה אהוד ומקובל על מפקדיו וחבריו כאחד."
מפקד היחידה בה שירת אלי כתב למשפחה: "אלי שירת בבית-הספר להנדסה צבאית כחניך בקורס מפעילי ציוד מכני הנדסי במסגרת מסלול ההכשרה של חיל ההנדסה הקרבית. אלי הפגין רצינות ובלט בעיקר בכוח הרצון האדיר להיקלט בארצנו, הקרין שמחת חיים והיה אהוד בקרב הסובבים אותו. אנו, מפקדיו וחבריו ליחידה של אלי, המומים וכואבים את מותו, מרכינים ראש לזכרו ומשתתפים באבלכם הכבד".