קורות חיים
בן מרים ודן. רועי ישראל נולד בגן יבנה ביום כ"ז בסיוון תשנ"ד (6.6.1994). בן הזקונים במשפחה, אח של מאור, אסף, חן וליהי.
רועי גדל והתחנך בגן יבנה. הוא למד בבית הספר היסודי "מכבים" ומכיתה ז' למד בבית הספר "אורט רבין" שביישוב, במגמת תקשורת. מוריו סיפרו שהוא היה מלא חן ובעל קסם אישי. מנהלת התיכון, מרי שפונט, סיפרה, "רועי היה ילד מאוד מיוחד, ילד מדהים, כל הזמן מדברים על החיוך שלו. תמיד חייך, מנומס, נתן כבוד רב לכל הסובב אותו, והאווירה שהוא השרה בקרבנו זה מה שחרוט במוחנו".
רועי היה בחור עם לב זהב, חבר טוב, מצחיק, צנוע, תמיד עם רצון לעזור ועם חיוך שמעולם לא ירד מהפנים. הוא תמיד הצחיק את כולם ואהב להיות במרכז העניינים. גם כשסביבו היו עצובים וכועסים הוא דאג לחייך, וזה השפיע לטובה על כולם. החברים אהבו אותו והמציאו לו שפע שמות חיבה. סיפר יוגב, חבר: "מכיתה ו' אני זוכר שהשם שלך תמיד היה בא עם כינוי אחריו: רועי התותח, רועי החתיך, רועי הגבר, קונטיניו רועי".
בשעות הפנאי הוא אהב לשחק כדורגל ולבלות עם חברים בפאבים, במסיבות ובים. "רועי עם השיער הארוך", תיארו חבריו, "רועי עם הרגליים היחפות שיוצא כל היום לטיילת לשחק, רועי עם האהבה לכדורגל שמבלה שעות במגרש 'מכבים', רועי עם האהבה הבלתי רגילה למשפחה, שצריך להכריח אותו לצאת מהבית, רועי שהייתי מבלה איתו שעות ואף פעם לא השתעממתי ממנו". חברה כתבה שכשרואים את רועי מחייך "הלב מתמלא באהבה גדולה ובתובנה אחת שכך אתה רוצה שאנשים ירגישו – אהבה ושמחה והערכה גדולה לחיים. זה מי שאתה, מדהים כמו שאתה".
ביום 27.11.2012 רועי התגייס לצה"ל. הוא היה חדור מוטיבציה לשרת ביחידה קרבית ושובץ לגדוד 603 של חיל ההנדסה. אף שרצה לשרת בחטיבת "גבעתי" כמו אחיו ובני דודיו היה מרוצה מהשיבוץ, חזר הביתה מהצבא מחוייך ושב שמח לבסיס. רועי אהב את החברים מהגדוד, אהב לעזור ותמיד חייך – ביצע את משימותיו, גם הקשות ביותר, למופת ומבלי לוותר על החיוך ומאור הפנים.
אחרי שעבר טירונות בבית הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ) שבנגב התחיל את שלב האימון המתקדם. אביו דן חשש מההכשרה הצפויה לו הכוללת עיסוק במוקשים, אך רועי אמר לו, "אל תדאג, אני לא נוגע בכלום, יש איתי מ"פ (מפקד פלוגה)". במסגרת האימון המתקדם החל קורס חבלה, ובהמשך התמנה לתפקיד קַשָּר. בשיחה עם חברו נאור בעת שהיו בחופשת "רגילה" מהצבא, סיפר רועי בגאווה, "אני 'מוהנדס', אני הולך באימון לפרק מוקשים, זה מגניב!"
ב-21.5.2013, במסגרת הכשרת היסוד של לוחמים בחיל ההנדסה, השתתף רועי בפעילות חישוף מוקשים סמוך למושב יונתן שבמרכז רמת הגולן. בעת שרכן לכיוון מוקש נגד טנקים (נ"ט), התפוצץ המוקש ורועי נהרג במקום. שני חיילים אחרים נפצעו באורח קל.
טוראי רועי ישראל אלפי נפל בפעילות מבצעית ברמת הגולן ביום י"ב בסיוון תשע"ג (21.5.2013). בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בגן יבנה. הותיר הורים, שלושה אחים ואחות.
רועי הועלה לדרגת רב-טוראי אחרי נפילתו.
בשבעה אמרה דודתו תמר, "קשה לעכל את זה ... אחותי בדיוק עכשיו אמרה, 'מי ירקוד לכם, מי יצחיק אתכם?' כשאבא שלנו היה במצב קשה וכבר לא יכול היה ללכת, מי דאג לו ומי לקח אותו לבית הכנסת ועזר לו בכל מה שצריך? זה היה רועי. כנראה הוא הלך לעזור לו שם למעלה. הוא היה ילד מאוד נדיר, ממש מושלם".
כתבה רות, דודה של רועי: "הלכת ללא הודעה, ללא הכנה. ראשון צעדת בראש מורם, ללא פחד, גיבור של העולם. בלכתך השארת חלל גדול במשפחה המורחבת, בתוך כל אחת ואחד מאיתנו משהו כבה, דבר לא יחזיר עטרה ליושנה בנפש בוכייה בהיעדרך, והגעגועים לא מרפים ... בכל יום שעובר בלעדיך ניגרות הדמעות ומחלחלות למעמקי ליבנו אל פצע שורף, פתוח, שלא ייסגר לעולם ... בשבילנו, רועי, 'תישאר צעיר לנצח'. הצחוק שלך מהדהד ומתגלגל בזיכרוננו, ה'שלום' המתמשך שלך כששבת מהשטח מצטלצל כהד בפרוזדור בית סבתא ... עלם חמודות, נזכור אותך לנצח עם חיוך קבוע וממכר ולב טהור של אהבה ונתינה אין-סופית. מצדיעים לך ומנשקים דמותך".
יוגב, חבר קרוב, כתב: "תדע, רועי, שהכעס אינו מופנה אליך. אי-אפשר לכעוס על מלאך. ההיפך – אני וכל מי שהכיר אותך מודים לך על שזכינו להיות חלק מהחיים שלך. הפכת ממלאך עלי אדמות למלאך שבשמיים. מכיתה ו' אני זוכר שהשם שלך תמיד היה בא עם כינוי אחריו ... אוהב אותך כל כך, רועי המלאך!"
חברו דוד סיפר, "הייתה לו דרך ארץ, אהבה לזולת והוא מאוד אהב את החיים. תמיד כשהיית צריך להתקשר למישהו זה היה לרועי. אנחנו בוכים עכשיו, אבל זו הייתה זכות להכיר אותו ולהיות במחיצתו. הוא תמיד רצה לתרום והיה חשוב לו להיות לוחם, לא היה חשוב לו איפה – העיקר לתרום למדינה. הוא גיבור וכולם גאים בו. כולם אהבו אותו ובשביל כולם הוא היה החבר הטוב ביותר".
מלכה, המחנכת שלו בתיכון, סיפרה, "המנהלת התקשרה אליי וסיפרה לי שרועי נהרג, ומיד שאלתי אותה 'רועי שלי?' הוא מסוג הילדים שאי-אפשר להרים עליהם את הקול ואי-אפשר לכעוס עליהם אלא רק ללטף. מאתמול כל הזמן התמונה שעולה לי בראש זה החיוך המיוחד שלו שתמיד היה על פניו והקול המחייך שלו. זה רועי – תמיד הוא היה מחייך".
כתב פז, חבר: "רועי, פותחים שבוע ראשון בלעדיך, והציפיות שזה חלום, טעות או סתם פשוט לא נכון מתנפצות לאט-לאט, ומנסים להשלים עם זה שלא נראה אותך יותר, שלא נשמע ממך יותר, שלא נשחק איתך מטקות יותר. מנסים וזה ממש קשה. קיוויתי שבכל זאת תשלח לנו הודעה, 'חבר'ה, עבדתי עליכם, אני בדרך הביתה. מי בא לים?' וזה פשוט לא קרה. רועי, אני אוהב אותך ומתגעגע אליך ולחיוך שלך ואני מקווה שאתה מאושר שם למעלה כמו שהיית פה".
ביום הולדתו התשעה-עשר של רועי, שחל כשבועיים אחרי נפילתו, כתב חברו מתן: "שבועיים וקצת חלפו מאז שהלכת, ואני נשארתי כאן אומלל, כואב וחסר אונים ... אבל אתה יודע מה מחזיק אותי? הזיכרונות שלי, כל הזיכרונות שלי איתך משש-עשרה השנים האחרונות, והזיכרונות האלה הם כמו אוצר בשבילי, אוצר שאין לו שום מחיר בעולם הזה ... אני רק רוצה שתדע שאתה תמיד איתי, אני הולך לישון איתך ואני קם איתך, וכל היום – איתך. אוהב אותך לנצח! ומי יודע מתי ניפגש".
כתבה רוז, חברה, "רועיקו יקר! לא להאמין שכמעט וחלפה לה שנה! החיוך שלך נמצא בכל מקום. בכל רגע שבו אתה נמצא במחשבותיי אני מתמלאת עצבות וגעגוע ובאותו הרגע כל פעם מחדש אני מיד מרגישה עננה של חמלה שעוטפת אותי ומציירת לי בראש את הפנים המחייכות שלך ... מתגעגעת אליך מאוד וכואבת עם המשפחה היקרה שלך. אוהבת אותך, יקר".
דניאל, חבר, כתב: "תודה חבר שהייתה לי הזכות שתמיד תהיה חלק כל כך משמעותי בחיים שלי ותמיד אקשור את הילדות שלי בך. תודה שאפילו שכבר לא היינו כה קרובים, תמיד נתת לי להרגיש קרוב לידך. לא יודע אם זה שעברה כמעט שנה זה מה שנתן לי את האומץ לדבר עליך בלשון עבר, לא יודע מה המשמעות של הזמן כשקורה דבר נורא כזה, מקווה שתשמור עלינו עם שאר אהובינו למעלה".
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כתבה נועה, בת דודתו של רועי: "אמור היה להיות קל יותר השנה, ככה אומרים, אבל דווקא הפעם מהדהד יותר, ואותו היום עמום, כמו סרט רע: בטלפון, היום כמעט שנתיים, רועי 'נפצע', כי איך אפשר להגיד שכבר אין אותו, התקווה הקלושה שעובדים עליי, והנסיעה המהירה, רועדת, עצבנית בתוך האוטו עם כל המשפחה. 'זה לא יכול להיות', כי לנו זה לא קורה ... אין לי מילים לתאר איך לאט-לאט השכול (מילה ארורה) רוקם לו גידים נוספים מתחת לעור, וההיגיון מתחיל להגיד לי שוב ושוב כמו מנטרה, לספר לי את מה שקרה, לא מרשה לי להכחיש, ואני לא רוצה לשמוע".
כתב שי, בן משפחה: "אף פעם לא אהבתי את יום הזיכרון. אולי כי אני שונא ממלכתיות, אולי כי אף פעם לא 'קניתי' את הנרטיב הזה של שואה-תקומה-עצמאות וכל זה. פעם היה לי בן דוד. אחד משלושים בערך, כולל אותי. רועי אלפי קראו לו. אני אומר בלשון עבר כי הוא איננו עוד. לבש מדים, ונהרג. אומרים מוות מיותר. אני לא מכיר מוות לא מיותר. בכל התמונות ביום הזיכרון אני רואה אותו במדים, נכנס לפנתאון של יום הזיכרון ... רועי אלפי לא היה חייל. הוא היה הבנדודה שלי. ילד מצחיק, חייכן, מדהים בכל צורה שתרצו להפוך את זה. קונצנזוס מקיר לקיר. לא יהיה עוד אחד כמוהו. בשבילי הוא לא חייל, הוא לא הילד של כולנו, הוא לא חלל בלבד, הוא זה שבלב של המשפחה שלו (ושלי), ואני זוכר אותו ומתגעגע אליו כל יום, לא רק ביום הזיכרון".
רועי וחבריו תכננו שלאחר שישתחררו מהצבא הם ירוצו יחד ריצת מרתון, על כן החליטו החברים לקיים מרוץ לזכרו. ואכן מדי שנה בסביבות יום השנה לנפילתו מתקיים "מרוץ גן יבנה" לזכרו של רועי.
במאי 2016 התקיים בבית הספר התיכון "אורט רבין" שבו למד רועי ערב הצגת סרטי מגמת תקשורת, מחזור ה' - ערב שנקרא על שמו של רועי, בוגר אותה מגמה.
דפי אינטרנט לזכר רועי הוקמו באתר בית הספר ובאתר המועצה המקומית גן יבנה, והופק סרט לזכרו שניתן לצפייה באתר יוטיוב.
רועי מונצח באנדרטת דרך הגבורה לחללי חיל ההנדסה הניצבת בצומת חולדה.